23
באוגוסט, 2014, שבת.
לקחו אותך. אני לא יודעת מתי, אבל לקחו אותך.
הגעתי לבקר אותך בציפיות נרגשות ומחוסרות כל
ביסוס ואתה לא כאן.
אני יודעת. חיפשתי אותך שוב ושוב, כאילו פר ענק
ולבן שכמותך יכול פשוט להיעלם לרגע או שניים או שעה, בתוך הכלא הקטן והחשוף הזה.
ולא. אתה לא כאן.
נשאר חור ענק וריק במקום שבו נפלתי לרגליך
ונשטפתי אהבה: שם, בלב הגיהנום, יכולתי להניח יד על צווארך העצום, לעצום עיניים
בענווה ולקבל אהבת אמת.
שם, במקום שבו היה נעים גל כך לגעת בך, שם פחות
או יותר פרץ הדם מצווארך היפהפה, הקרוע, כשזעקת באימה את זעקתך האחרונה ופרפרת
בכאב את הרגעים האחרונים של הסיוט שנקרא חייך, שם, הפה הזה שנישק ואהב, השתנק מדם
ואימה, העיניים הכל כך עוצמתיות ברכותן, איבדו את המבע, הפכו ריקות ולא היית יותר.
לא סבלת יותר.
אתה לא סובל וכבר לא תסבול יותר.
מלאך שלי אהוב, זכיתי לגעת בך ברכות אינסופית
ולוודא שלא תירצח בטרם תזכה למגע אוהב, לשיר מנחם...
תודה יצור אגדי ומרגש שכמותך, תודה שלימדת אותי
אהבה.
הלוואי וקרה נס וסבלך התקצר, הלוואי ואזכה להעניק
אהבה למשועבדים רבים מבלי להישבר בדרך, הלוואי וניפגש איפה שהוא, ביקום מקביל
ונזכה לדהור ביחד באחו, או לפחות ללכך קצת עשב-חופש ביחד...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה