איך תמיד
אחרי שאמרתם שגם לעגבניה כואב
ושאנחנו הורגים גם יתושים
ושגם בטבע האריה צד את הזברה
ושאם לא נאכל את הדג, יאכל אותו כריש,
ואז באים ה״אני מאמינים״
אני מאמין שלא צריך להיות קיצוני
בכל דבר בחיים
ואני מאמין שלכל אחד יש את זכות הבחירה
ואין לאף אחד זכות להתערב
ו״איש איש באמונתו יחיה״
ו״זה כמו הדתיים שמנסים לכפות עלייך את האמונה
שלהם״
ואחרי שקיבלתם את כל הנימוקים הרציונליים
האפשריים,
לכל טיעון שהעליתם
איך תמיד אתם נותרים חסרי מילים
מזיזים גבות מעלה מטה
בראש מורכן
בנסיון להאחז בעוד תירוץ פתאטי
אבל אין לכם עוד
נגמר
ותמיד, תמיד זה מסתיים במשפט
״שכל אחד יעשה מה שטוב לו״
ואיך תמיד
אתם שוכחים אותם
איך הכל תמיד מתחיל ומסתיים באותה נקודה
אגואיזם.
ומה איתם?
ולמה אתם לא מסוגלים כבר להפסיק להתגונן ולהצדיק
את מה שאתם עושים
ופשוט לעצור רגע, להקשיב, להפנים
להבין שעושים להם דברים נוראיים
שבסיוטים שלכם לא חלמתם.
לא אנחנו הקיצוניים
קיצוני הוא מה שעושים להם
קיצוניים הם אלה שנותנים לזה יד.
העולם לא יהרס בידי אנשים רעים
אלא בידי אלה העומדים מן הצד,
ולא עושים דבר.
בתמונה: שני עגלים תינוקות בכלוביהם הזעירים, מושיטים ראש זה לזה ומבקשים טיפה מגע חם בעולם הקודר שבו הם נמצאים.
תמונה: קירות שקופים
טקסט: Raya Yechezkel
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה