מגיעה לתחנת האוטובוס, בידי מנשא מכוסה,
חתול בתוכו. אשה יושבת בתחנה, נראית מעט מבוגרת ממני. היא מחייכת אלי ואני כבר
מרגישה את הכעס המבעבע. עוד אוהבת חתולים, כנראה, ששמה פס על כל שאר בעלי החיים,
בטיעונים אנאליים לגמרי. נמאס כבר.
"מה יש בפנים?" היא שואלת
שאלה קלאסית. בדרך כלל התשובה שלי היא "ג'ירפה", אבל הפעם אין לי ראש
להתבדח. "חתול", אני חותכת. לא בא לי לשוחח. אבל היא בשלה, מתחילה לספר
לי על כל החתולים שהיא מטפלת בהם, היא ובנה; על אחת עם לסת שבורה שאושפזה אצלה שבוע
שלם(!) והיא האכילה אותה במזרק (woohoo!). ואני כבר חמה ורק מחכה לשבריר השנייה שתיקח
אוויר ותשתוק ואני אצליח להשתחל לשיחה. וזה מגיע.
"כן, חתולים," אני נועצת את
הקלשון. "כמה חבל שרוב אוהבי החתולים מתעלמים לגמרי משאר בעלי החיים, ובלי
סיבה, כי ביסודו של דבר ובמה שחשוב - כולם אותו דבר ולכולם מגיע יחס של חמלה
ואכפתיות ו..."
"אז בדיוק משום כך אני
טבעונית!" היא קוטעת אותי בהבעת נצחון. "גם אני וגם הבן שלי!"
הרוח יוצאת לי מיד ממפרשי המלחמה ואני
רושמת לעצמי הודעה: תראי מה זה, על כל "אוהב בעלי חיים" אנוכי, שרואה רק
את היקרים לו ושום בעל חיים אחר - הרי יש כבר עשרות, מאות, רבבות שכן פקחו עיניים
ולב והגיון. את הרי פוגשת אותם כל הזמן! הגיע הזמן להעביר את הכעס מעמדת ברירת
המחדל לשורת החיילים השנייה שלך. המהפכה אולי עדיין לא פה, אבל המהפכנים בהחלט
מתקבצים ובאים.
זה מסר שאיכשהו העביר לי היום גם חברי,
האיש המואר - הצפוני! - נחאיסי עובדיה , שהגיע בהפתעה מוחלטת [גם לי, גם לו] לחנות
שאני עובדת בה, הוא וזוגתו היפה יערה. דיברנו על הסברה ועל טבעונות ובעלי חיים
ביהדות ובהינדואיזם ועל רוח טובה.
היה יום טוב.
